Archive for the ‘סולידריות’ Category

הפרטת מערכת החינוך ומאבקי עובדים של מורים בארצות הברית

Monday, May 2nd, 2016

רשמים ממפגש עם ארגון המורים האמריקאי

במהלך אפריל 2016 משלחת של פעילים חברתיים מתחום החינוך שאורגנה על ידי המכללה החברתית כלכלית נפגשה לסדנה משותפת עם נציגי ארגון המורים האמריקאי, ה־AFT. בביקור, שהתקיים בארצות הברית, השתתפה גם טלילה אילון, מורה בתכנית היל”ה וחברה בוועד העובדים של התכנית. הנה רשמיה מהביקור.


הרושם הראשון העולה מהמפגש עם ארגון המורים האמריקאי – American Federation of Teachers (AFT) – הוא הגודל והעצמה שלו. ארגון המורים האמריקאי הוא בעצם פדרציה של אירגוני מורים במדינות השונות ובערים הגדולות בכל מדינה (ישנו ארגון מורים נפרד לאזורים הכפריים) שמאגדים לא רק מורים, אלא גם את שאר העובדים הקשורים למערכת החינוך, כמו, למשל, אחיות ועובדים נוספים. אנחנו נפגשנו עם נציגים מארגוני המורים של ניו יורק – United Federation of Teachers, ושל פילדלפיה – Philadelphia Federation of Teachers.

הנושא העיקרי בו עסקה המשלחת שלנו היה מאבקם של ארגוני המורים בתהליך ההפרטה שעובר על מערכת החינוך בארה”ב. הנושא השני היה מעורבותו של ארגון המורים האמריקאי בבחירות לנשיאות, בעקבות החלטת הארגון לתמוך בהילרי קלינטון למועמדות המפלגה הדמוקרטית ולנשיאות.

אחד הביטויים של ההפרטה במערכת החינוך האמריקאית הוא יצירת סוג חדש של בית ספר, שנקרא Charter School. בתי ספר מסוג זה ממומנים מכספי משלם המסים, אבל מנוהלים על ידי גופים פרטיים ולא על ידי מערכת החינוך הציבורית. למרבה האירוניה, הרעיון להקמתם של בתי ספר אלה פותח דווקא על ידי נשיא ארגון המורים האמריקאי בזמנו, אלברט שנקר, שביקש להקים בית ספר ניסויי, עם מרב החופש לצוות החינוכי לקבוע את מדיניות בית הספר, במטרה להשיג הצלחה מרבית.

הרעיון המקורי כבר מזמן נשכח, וכעת מערכת החינוך הציבורי נאבקת בתופעה זו של בתי ספר שממומנים מכספי משלם המסים, אך מנוהלים על ידי גופים פרטיים, שאין עליהם פיקוח ממשלתי מלבד בדיקה הנערכת מידי חמש שנים כדי לקבוע אם לחדש את רישיון בית הספר. טענה חמורה נוספת המועלית נגד בתי ספר אלה היא שהמימון שלהם בא על חשבון בתי הספר הציבוריים הנפגעים מכך קשות (ראו, למשל, מאמר זה). בנוסף, למרות שבתי ספר אלה מקבלים מימון ציבורי ומחויבים לקבל כל מי שפונה אליהם, התפתחו שיטות שונות שהופכות את בתי הספר האלה לסלקטיביים, שגם פולטים מתוכם תלמידים העלולים לפגוע במדדי ההצלחה שלהם.

תלמידים והורים של בית ספר ציבורי מפגינים נגד קיצוצי תקציב

תלמידים והורים של בית ספר ציבורי מפגינים נגד קיצוצי תקציב לטובת Charter Schools

כאשר בוחנים בתי ספר אלה בהיבט של יחסי העבודה מתברר שמרבית המורים בהם אינם מאוגדים ובמקרים רבים ההנהלות מתנגדות להתארגנות המורים. בנוסף, מכיוון שאין על בתי ספר אלה פיקוח, הם חופשיים להעסיק כמורים גם כאלה שלא הוסמכו להוראה בבית ספר יסודי או תיכון, כמו למשל סטודנטים או אנשי אקדמיה, ולשלם להם ולפטרם כראות עיני ההנהלה.

ארגון המורים, שהתעלם מהתופעה הפגומה הזו בתחילת דרכה, התעורר באיחור כדי לגלות שהיא גדולה מידי מכדי שאפשר יהיה להמשיך ולהתעלם ממנה ועכשיו משקיע משאבים רבים בניסיון לאגד את המורים בבתי ספר אלה. מאחר ומדובר בארגון עצום ועתיר משאבים, יש באפשרותו להעסיק מארגני עובדים במשרות מלאות. כל מי שפגשנו בסיור למעשה בנה או בונה קריירה בתחום זה.

מה שהרשים אותי במיוחד היה רמת המקצועיות של העוסקים במלאכה. תהליך ארגון מקום עבודה מוגדר ומובנה, עם שלבים וקריטריונים ברורים שנבדקים לאורך כל התהליך, החל משלב ההחלטה על ההתארגנות ועד לחתימה על הסכם קיבוצי וגם אחר כך. במהלך ההיכרות עם תהליך זה לא יכולתי שלא להתפעל עוד יותר מההצלחה של התארגנות מורות היל”ה, לאור העובדה שמובילי ההתארגנות למעשה למדו איך להקים ולהוביל אותה תוך כדי עשייה. אמנם קיבלנו תמיכה מקצועית ומקיפה מכוח לעובדים לאורך כל הדרך, אבל רמת המקצועיות והניסיון הנצבר שהוצגו לנו בניו יורק בהחלט יכולים לשמש דוגמה לדרך מקצועית ואיכותית בה התארגנות עובדים יכולה להתנהל.

תחום נוסף שמפותח מאוד בפעילות של מארגני העובדים שם, ושיכול לתרום גם לנו, הוא תחום שיתופי הפעולה עם ארגונים וגופים שונים בקהילה שבה פועל בית הספר – לדוגמה, ועד הורים פעיל, שאפילו מקבל משרד בבית הספר וממנה מתוכו נציג שנוכח בבית הספר ודואג לפתח את קשרי בית הספר והקהילה. בבתי ספר בשכונות מהגרים ארגון המורים מספק להורי התלמידים מסגרות לימוד והעשרה ואפילו שרותי בריאות בבית הספר. שיתופי פעולה מסוג כזה מבטיחים שההורים יעמדו לצד המורים גם, למשל, במקרה שהמורים יאלצו לנקוט בעיצומים. דוגמה נוספת של שיתוף פעולה לטובת בתי ספר הוא שיתוף פעולה עם מנהיגי דת, יהודים, נוצרים ומוסלמים, יחד עם תושבים בשכונות המוחלשות בהן נמצאים בתי הספר, לטובת הקהילה ובית הספר. לדעתי, המסר החשוב ביותר של התארגנויות אלה היא התמקדות במטרה המשותפת שכולם מסכימים עליה, והסכמה לא לגעת בנושאים השנויים במחלוקת, שאינם רלוונטיים למאבק אותו מנהלים ארגונים אלה ביחד. עם דוגמה מרשימה של שיתוף פעולה כזה נפגשנו בבית הכנסת הרפורמי של פילדלפיה – רודף שלום.

מפגש של חברי המשלחת עם נציגי ה-AFT וחברות ועד ההורים בבית ספר בצ'יינה טאון בניו יורק.

מפגש של חברי המשלחת עם נציגי ה-AFT וחברות ועד ההורים בבית ספר בצ’יינה טאון בניו יורק.

במסגרת התמיכה של ארגון המורים בהילרי קלינטון הצטרפנו לפעילי בחירות שערכו ביקורי בית אצל תומכים פוטנציאלים שלה, בשכונות של שחורים, לא רחוק מהמרכז ה”לבן” והמטופח של פילדלפיה. אני חייבת להודות שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשי כשמצאתי את עצמי בשכונת עוני של 100% שחורים הייתה אם בכלל מותר ללבנים להסתובב במקום כזה. המלווה המקומית שלי, שהייתה בעצמה שחורה, הרגיעה אותי והסבירה שאילו היה מסוכן שם היא הייתה קולטת את זה מיד ומסתלקת יחד אתי. חוויה זו, שהייתה מטלטלת למדי, המחישה עד כמה החברה האמריקאית עדיין מקוטבת על פי צבע עור וארץ מוצא ועד כמה הפערים בין עשירים לעניים עצומים, בניגוד לטענות אודות שוויון ההזדמנויות והשגשוג לכאורה המושמעות על ידי תומכי הקפיטליזם.

אחת הפגישות החשובות שקיימנו בביקור הייתה מפגש עם נשיאת ארגון המורים האמריקאי, רנדי ווינגרטן, שיחד עם המכללה החברתית כלכלית בארץ יזמה משלחת זו. רנדי, כמו גם פעילים בכירים אחרים בארגון שפגשנו במהלך הביקור, סיימה את הפגישה איתנו בבקשה תקיפה כי נמשיך לפעול למען צדק חברתי בישראל, תוך הבטחה כי תעקוב אחרינו ואחר פעילותנו.

המפגש עם אנשי המקצוע בתחום התארגנויות עובדים, עתירי הניסיון ולמודי מאבקים והצלחות, חיזק את התפיסה שלי כי מאבק עובדים מוצלח יתכן רק כאשר מרבית העובדים בארגון שותפים בו ומחויבים אליו, וכי מובילי המאבק יכולים וצריכים לדרוש מחויבות זו.

ללא ספק, האפשרות לבקר באמריקה בדרך זו, המחישה עד כמה התדמית שלה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שגויה, ועד כמה הקפיטליזם הקיצוני שלה משמר ומנציח עוולות ישנות. אפשר לומר שבביקור זה למדנו בעיקר מה אסור שיקרה אצלנו: הפרטה פרועה וחסרת אחריות של מערכת החינוך, במקום חיזוק ושיפור המערכת הציבורית הקיימת.

טלילה אילון, 2/5/2016

לרגל יום האישה הבינלאומי 2013

Friday, March 8th, 2013

היום מצוין יום האישה הבינלאומי, בו מצוינים הישגיהן הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים ברחבי העולם.

כארגון בו מרבית העובדים הן נשים, רצינו לברך את כל חברותינו, המורות והמנחות, ולומר כמה מילים על חשיבות העבודה שאנו עושות ועל חשיבותו של מאבק העובדים – מאבק שנצטרך לקרוא לו, אם נבחן את היחס הקיים בין נשים לגברים בקרב העובדים, “מאבק העובדות“.

התבוננות פשוטה סביבנו מראה כי רוב העובדים בתכנית היל”ה ובסביבתה הן נשים – מורות, מנחות, מנהלות השכלה ועוד. זה גם לא סוד שרוב עובדי ההוראה בישראל הן נשים. מצד שני, כולנו יודעות כי תנאי העבודה והשכר שלנו נחותים ביחס לתנאים הכלליים במשק הישראלי. לכן אנו רואות את המאבק שלנו לא רק כמאבק על תנאי עבודה, אלא גם כמאבק של נשים על זכותן לשוויון ולפרנסה בכבוד.

תמונה זו מגובה על ידי מחקרים רבים. למשל, מחקר של מרכז אדוה, פערי שכר בין נשים וגברים במגזר הציבורי, שפורסם בחודש שעבר מראה כי 86% מעובדי ההוראה בשרות מדינה הן נשים. עם זאת, 23% מהנשים בתחום מקבלות שכר נמוך מהממוצע לעומת 3% בלבד מהגברים, ו-12% מהנשים מקבלות השלמה לשכר מינימום לעומת 3% מהגברים. נתונים אלה מעידים על האפליה הקיימת בין נשים וגברים במקצוע ההוראה, כשם שהיא קיימת בשוק התעסוקה הכללי.

לצד זאת, נתונים שפורסמו היום בעיתון הארץ לרגל יום האישה הבינלאומי מראים כי 79% מהמשרות במשרד החינוך הן של נשים, אך מתוך המשרות הבכירות רק 36% ניתנו לנשים. תמונה דומה מצטיירת גם במשרדי הממשלה האחרים. כלומר, למרות הרוב הנשי העצום במקצועות ההוראה והחינוך, מי שמנהל את מערכת החינוך בישראל ומי שקובע מדיניות הם, בדרך כלל, גברים. כדי להיווכח בכך די להתבונן ברשימת שרי החינוך מאז קמה מדינת ישראל – בכל תקופה זו, למעלה מ-60 שנה, בה כיהנו כ-20 שרי חינוך שונים, 3 נשים בלבד כיהנו כשרות חינוך. גם משרת מנכ”ל משרד החינוך ניתנה עד היום ל-3 נשים בלבד. בכנסת שזה עתה נבחרה, פחות מרבע מהחברים הן נשים.

התמונה הכללית המצטיירת היא, אפוא, שנשים בישראל מועסקות במשרות בעלות יוקרה נמוכה ושכר נמוך, משתכרות פחות מעמיתיהן הגברים, ומודרות ממוקדי ההשפעה.

אולם רוב נשי נמצא לא רק בצד המורות בתכנית היל”ה, אלא גם בצד של בני הנוער הלומדים בהיל”ה ושל בני משפחותיהם. רבים מבני הנוער הלומדים בתכנית מגיעים ממשפחות חד הוריות. מחקר הערכה של תכנית היל”ה, שנעשה בשנת 2002 1 על ידי פאולה כאהן-סטרבצ’ינסקי וקטרינה בודובסקי הראה כי 22% מבני הנוער בתכנית היל”ה מגיעים ממשפחות חד הוריות, לעומת 8% באוכלוסיה הכללית. נתונים מהשנים האחרונות מראים כי בראשן של רוב המשפחות החד הוריות, כמעט ב-100% מתוכן, עומדות נשים. שילוב הנתונים מראה כי חלק גדול של בני הנוער הלומדים בתכנית היל”ה מגיע ממשפחות של אימהות חד הוריות.

לפי נתונים של הביטוח הלאומי נשים גם עניות יותר מגברים. נשים גם מהוות את רוב עובדי הקבלן בישראל ונשים הן הנפגעות העיקריות של מדיניות הדיור הציבורי.

נתונים אלה ממחישים את הפגיעה הממשית בנשים בישראל – לא רק אפליה בתנאי השכר, לא רק הדרה ממוקדי הכוח, אלא גם פגיעה ממשית, מוחשית ויום־יומית. ואם זה לא מספיק, הרי שההשלכות החמורות של נתונים אלה הן כי הפגיעה באוכלוסיית הנשים משפיעה באופן ברור גם על החינוך והעתיד של ילדיהן ועל סיכויי היחלצותם ממעגל העוני.

עובדה זו לא תמיד מודגשת מספיק, אולם בכל המקצועות ה”נשיים” ישנן נשים בשני הצדדים – הן בצד העובדות, והן בצד של מקבלי השרות. ובשני הצדדים – נשים מקופחות ומופלות לרעה. לכן כל מאבק עובדות לשיפור תנאיהן הוא גם מאבק לטובת מקבלי השרותים והאוכלוסיות המוחלשות בחברה – בין אם מדובר במטופלים של עובדות סוציאליות, בנוער נושר או באחרים.

הפגנת מטפלות המשפחתונים

הפגנת מטפלות המשפחתונים

לכן המאבק שלנו חשוב – הוא לא רק מאבק על תנאי ההעסקה, אלא גם מאבק על זכותן של נשים לשוויון ועל דמותה של החברה בישראל. במקצועות החשובים ביותר לחברה נמצא רוב מוחלט של נשים – בקרב עובדות סוציאליות, אחיות, מורות, גננות ומטפלות. באופן לא מפתיע תנאי השכר במקצועות אלה נמצאים בתחתית סולם השכר. צריך לשנות זאת ולהפוך את סולם השכר, וכדי שזה יקרה אנחנו צריכים להיאבק. חלקנו כבר נמצאים במאבק. שני הסניפים הגדולים ביותר כיום בכוח לעובדים הם סניפים “נשיים” – סניף מטפלות המשפחתונים וסניף המורות והמנחות של היל”ה. התאגדות של נשים במקומות עבודתן היא אחת הדרכים המשפיעות ביותר לחיזוק מעמדן של הנשים ולפעולה למען שוויון.

ההסכם הקיבוצי, עליו חתמנו בינואר האחרון, יחד עם השיפור בתנאי המכרז האחרון, מהווה צעד אמתי לקראת חיזוק מעמד המורה. לראשונה מאז קיימת תכנית היל”ה מורות עובדות במשרה חודשית, נהנות מביטחון תעסוקתי ומתנאי שכר משופרים, ומוגנות על ידי ארגון עובדים. עם זאת, עדיין לא כל הבעיות נפתרו ובעיות חדשות מתגלות גם בימים אלה, תוך כדי פעולותינו ליישום ההסכם בשטח. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המחלוקת בעניין “משרת אם”. כאשר חשבנו והגדרנו את הדרישות שלנו, השתדלנו לחשוב מנקודת מבטן של מורות. אחד הסעיפים עליהם התעקשנו היה הגדרת “משרת אם”. סעיף משרת אם מקנה תוספת של 10% לשכרה של מורה שהיא אם לילדים עד גיל 14, ועובדת בהיקף העסקה של 80% ומעלה. זהו סעיף מקובל הקיים גם בהסכמים הקיבוציים של ארגוני המורים. עם זאת, על פי תנאי המכרז של משרד החינוך, הזכאות למשרת אם נקבעת רק על פי החלק המשרתי בהעסקה. אולם, במצב בו מורות רבות מועסקות בהעסקה המשלבת גם חלק משרתי וגם שעות אפקטיביות, ישנן מצבים רבים בהן מורה המועסקת 20 שעות או יותר בשבוע אינה זכאית – על פי המכרז – לתוספת משרת אם. מצב כזה הוא לחלוטין לא צודק ואינו הגיוני. לכן דרשנו כי הזכאות למשרת אם תיקבע לפי היקף ההעסקה הכולל של מורה – סך השעות הכולל שהיא עובדת בשבוע. לאחר ויכוחים רבים סביב שולחן המשא ומתן הצלחנו להכניס את ההגדרה המתוקנת להסכם. עתה מתברר, לצערנו, כי עתיד נסוגים מההסכמה וטוענים כי הכוונה בהסכם היא לחישוב משרת אם על פי החלק המשרתי בלבד, בדיוק כמו במכרז. זו דוגמה מצערת לפגיעה מהותית בתנאי ההעסקה של נשים, ואנחנו לא ניתן את ידנו לכך.

דוגמה זו מזכירה לנו כי המאבק עדיין לא תם. ניסיון העבר גם מראה כי הסכמים קיבוציים לא מיושמים במקרים בהם אין ועד עובדים דומיננטי שעוקב אחרי יישום ההסכם ודורש בעקביות את יישומו. חשוב, לכן, שלא נשכח זאת. חשוב שנמשיך לפעול, חשוב שיהיה לנו ועד עובדים חזק ומסור, חשוב שנפעל לצרף לכוח לעובדים כמה שיותר חברים.

נתון אחד אופטימי, מתוך הנתונים שפורסמו היום בעיתון הארץ, הוא שפערי השכר בין נשים לגברים מצטמצמים. ההערכה שפרסם העיתון היא שבתנאי שקצב צמצום הפערים יישאר כמו שהוא, הפער ייסגר בשנת 2078. אבל אנחנו לא רוצים לחכות שישים וחמש שנה… בנוסף, השאלה היא לא רק פער השכר בין נשים לגברים אלא גם תנאי השכר בכל המקצועות ה”נשיים” – שהם, בעצם, כל המקצועות החברתיים.

לכן המאבק חשוב, וכדי שהוא יצליח הוא צריך לבוא מאתנו, מהשטח.

נסיים באיחולי הצלחה לכל אחיותינו הנאבקות, בסניפי כוח לעובדים – נשי חרות, מטפלות המשפחתונים, עובדות אג’נדה, עובדות חסות הנוער ובכל הסניפים האחרים, לכל הנשים במקומות עבודה אחרים, לנשים הנאבקות למען דיור ציבורי ולכל הנשים הנאבקות עבור שוויון, יום־יום, באשר הן.



[1] למרות שמחקר זה נערך לפני כ־10 שנים, לאור מחקרים בנושאים קרובים מהזמן האחרון אני מעריך שהנתונים שלו תקפים גם היום.

עמית רמון, 8/3/2013

הבעת תמיכה והזדהות עם מורי ומנחי קידום נוער-היל”ה

Monday, April 23rd, 2012

כ־150 אנשי מקצוע מתחום קידום נוער, עמיתיהם ביום־יום של מורות ומנחות קידום נוער-היל”ה, הביעו את הזדהותם עם המורות והמנחות ואת תמיכתם במאבקן למען תנאי עבודה צודקים, במכתב שהעבירו לשר החינוך. בין החתומים על המכתב מנהלי יחידות לקידום נוער, מנהלי השכלה, עובדי ומדריכי קידום נוער, בעלי תפקידים נוספים ביחידות קידום נוער, שותפי עבודה (פסיכולוגים, עו”סים, קב”סים) ובעלי תפקידים ברשויות המקומיות – מחורה ושגב שלום בדרום, ועד לנהריה וצפת בצפון.

מורות ומנחות קידום נוער-היל”ה גאות לעבוד עם שותפים אלה!


לכבוד
מר גדעון סער
שר החינוך

הנדון : הבעת תמיכה והזדהות עם מורי ומנחי קידום נוער-היל”ה

כבוד השר, שלום רב,

אנו החתומים מטה, מבקשים להביע באמצעות מכתב זה את הזדהותנו המלאה עם מאבקם הצודק של מורי ומנחי תכנית היל”ה וקידום נוער ברחבי הארץ למען שיפור תנאי העסקתם .

אנו רואים בעבודת ההוראה וההנחיה שנעשית עם אוכלוסיית “הנוער בסיכון” בישראל, עבודה חשובה ומשמעותית, הפועלת מתוך מטרה ליצור חברה הוגנת וצודקת יותר. עבודה זו תורמת לחינוכם ולהפיכתם של בני נוער הללו לאזרחים עובדים, משרתים בצבא ותורמים לעצמם ולחברה בכלל, וכן להוצאתם ממעגלי הסיכון השונים.

המורים והמנחים הם הניצבים בקו הראשון למול אוכלוסיית “הנוער בסיכון”, הם אלה הגורמים באופן ישיר ובלתי אמצעי לשינוי המיוחל, תוך סבלנות, אכפתיות ואהבה למקצוע החינוך .

אנו פונים אליך בבקשה לקדם פתרון הוגן עבור עובדים אלה, אשר מועסקים כעובדי קבלן, למען יזכו גם הם לתנאי העסקה הולמים הכוללים שכר הוגן, תנאי עבודה וביטחון סוציאלי כמקובל אצל העוסקים בתחום החינוך.

בכבוד רב ,

[כ־150 חתימות]

העתקים:

גב’ דלית שטאובר, מנכ”לית משרד החינוך
מר יוסי לוי, מנהל מינהל חברה ונוער משרד החינוך
מר איתן מזרחי, מנכ”ל החברה למתנ”סים
מר חיים להב, מנהל האגף לקידום נוער משרד החינוך
גב’ חיה רשף, מנהלת תחום מכרזים ופרוייקטים לאומיים החברה למתנ”סים
גב’ ליאורה שני, מנהלת תכנית היל”ה החברה למתנ”סים

מורי ומנחי היל”ה מזדהים עם תושבי טובא-זנגריה

Friday, October 7th, 2011

בכפר טובא-זנגריה פועלת תוכנית היל”ה. בעקבות הצתת המסגד בכפר, יצרנו קשר עם צוות מורי היל”ה בכפר והבענו את הזדהותנו עם  תושבי הכפר ואת מחאתנו נגד המעשה הזדוני. להלן מכתב ההזדהות שהעברנו להם.



לצוות מורי ומנהלי תוכנית היל”ה בטובא-זנגריה, שלום רב.

נדהמנו לשמוע על הפגיעה הנפשעת שנעשתה במסגדכם.

אנו מתמודדים עם אלימות של בני נוער בכל מקום אפשרי, אבל המעשה שנעשה אצלכם מעיד על חוסר כבוד לאדם באשר הוא אדם ולחוסר כבוד לערכיו.

אנו משתתפים בצערכם על הפגיעה, ומקווים שכולנו, מורי היל”ה באשר הם, נשכיל לחנך את כל תלמידינו לאי-אלימות, לסובלנות ולאחווה.

נקווה שהפוגעים יבואו במהרה על עונשם, ושלא ניתקל בתופעות כאלה עוד.

בברכה,

ועד מורי ומנחי תוכנית היל”ה.



שנה חדשה, מאבק נמשך

Saturday, September 10th, 2011

הצטרפו אלינו, למאבק על תנאי העסקתנו, למען העתיד של כולנו – מכתב לרגל שנת הלימודים החדשה

למורות היל”ה ומוריה, למנחות ולמנחים, השלום והברכה,

אנו נמצאים ממש בתחילת שנת הלמודים. זה עתה הסתיימה חופשת הקיץ, אשר לרבים מאיתנו הייתה עונש כלכלי.

למעט המורים העובדים בחסות הנוער, רובנו נותרנו מול שוקת שבורה במהלך החודשים האחרונים.

מאד לא נעים להיות רשום בלשכת העבודה, אחרי שנה של מאמצי-על להביא בני נוער שאינם קלים, לסיום שנת למודים עם תעודה. וכבר הזמינו אותנו לישיבות עבודה – ושוב ללא תמורה!

במהלך חודשי הקיץ שלחנו מכתבים לחברה למתנ”סים, השתתפנו בהפגנה למען החינוך הציבורי (וגם כאן), ויזמנו הפגנה של מורי היל”ה מול משרד החינוך בירושלים.

עכשיו אנחנו עומדים מול רגע האמת – החברה למתנ”סים השיבה לפניותינו.

דרישתם – לראות שאנחנו יציגים.

מטרתנו – להראות שכמה שיותר מהמורות ומהמורים אכן בוחלים בתנאי ההעסקה המשפילים ומוכנים להיאבק על כך.

כל חתימה – חשובה. כל המצטרף – מחזק את עצמו ואותנו.

כל מורה נוספת המצטרפת להתארגנות מקרבת את המשא ומתן על זכויותינו, ואת סיומם של תנאי ההעסקה הפוגעניים.

כל מי שעדיין לא הצטרף כחבר מן המניין להתארגנות עובדי היל”ה ב”כוח לעובדים” – עשו זאת מיד, כרגע! אין למה לחכות – ממש עכשיו אתם יכולים להצטרף באמצעות האינטרנט.

הצטרפו, חיתמו והחתימו את כל המורים שסביבכם! דברו עם עמיתיכם, דברו עם המורות והמורים החדשים שהצטרפו השנה – ודאו שהם מודעים לתנאי העבודה, והסבירו להם על מאבקנו לשיפור תנאי ההעסקה של כולנו.

שלכם,

ועד התארגנות עובדי היל”ה

  • כדאי לקרוא: מי אשם כאן? רשימה של יעל סיני, מדריכה בחסות הנוער ופעילה בהתארגנות עובדי החסות.

מה המשותף בין עובדי צווארון כחול לבין מורות ומורים?

Tuesday, May 24th, 2011

האם יש משותף בינינו – מורים ומורות – לבין עובדי צווארון כחול במפעל חיפה כימיקלים צפון? מסתבר שכן, ואף לא מעט! מסתבר שניצול עובדים ותנאי העסקה בלתי־הולמים משותפים במדינתנו גם לאלה שסיימו 10 או 12 שנות לימוד בלבד, וגם לאלה שסף קבלתם לעבודה הוא תואר אקדמי ותעודת הוראה – כך ללא הבדל דת, גזע, מין ותואר!

ביקור בחיפה כימיקלים

את זאת גילינו כאשר ביקרנו, עינת ומיקי מהיל”ה תל אביב, שי ולידיה מהיל”ה יקנעם ונטע, המלווה של כוח לעובדים, במפעל חיפה כימיקלים צפון המושבת כדי לפגוש את העובדים השובתים, לשמוע על מאבקם ועל השביתה שהכריזו, ולהביע סולידריות עמם ועם מאבקם. את הביקור ערכנו ביום שלישי ה־17 במאי, לאחר אספת העובדים שקיימנו בחיפה.

הגענו למפעל, הממוקם במפרץ חיפה, די מאוחר בערב. המפעל, הפועל במשמרות, אשר בימים כתיקונם שוקק חיים, שמם מעבודה ומרוב עובדיו. בפנים, ליד אחד הקרוונים במפעל המשתרע על שטח עצום, פגשנו כשלושים עובדים שבאותו לילה היו במשמרת שביתה. עובדי המפעל, כך הם סיפרו לנו, מתחלפים ביניהם לסירוגין במשמרות השביתה. כל אנשי המשמרת היו במצב רוח מרומם. היו ביניהם צעירים בשנות העשרים לחייהם ומבוגרים בני למעלה מחמישים העובדים במפעל כבר למעלה מעשרים שנה.

כולם – כל עובדי המפעל – חברו יחד והחליטו להיאבק על תנאי העסקתם.

בעלי המפעל מעסיקים את העובדים בשלוש דרגות של ניצול: בקבוצה אחת הנקראת “דור א'”, נמצאים העובדים הוותיקים, ההולכים ומתמעטים, ולהם תנאי העסקה טובים יחסית, פרט ללחצים המופעלים עליהם כדי שיעזבו ויצאו לפנסיה. בקבוצה הנקראת “דור ב'” נמצאים עובדים אשר על פי חוזה העסקתם אינם זכאים כלל לקידום בדרגות ובותק לאורך כל שנות העסקתם, ולקביעות הם זכאים רק אחרי 5 שנים של מרורים אם הצליחו להתמיד בעבודה. לקבוצה השלישית שייכים כ־250 פועלים המועסקים כעובדי קבלן המובאים לעבודות שונות במפעל על ידי קבלנים, והמועסקים כעובדים זמניים ללא כל זכויות ומקבלים משכורת לפי בסיס שעתי.

העובדים השייכים ל”דור א'” ול”דור ב'” הצליחו, לראשונה בהיסטוריה של המפעל, להתאגד בוועד עובדים ולשלוח אליו נציגים. לצערם הם עדיין לא הצליחו לאגד גם את עובדי הקבלן, המגיעים בעיקר מאוכלוסיות מוחלשות, וחוששים לביטחונם התעסוקתי.

לאחר שנים רבות בהן תנאי העבודה הלכו והורעו, החליט ועד העובדים, בגיבוייה של אספת כל העובדים, לפתוח שוב את הסכמי השכר ולדרוש ליצור הסכם שכר אחיד לכל עובדי המפעל. ההסתדרות הכללית, בה היו העובדים מאוגדים, לא התנהגה כמצופה מארגון עובדים, ותחת זאת ניסתה לסגור הסכם עם בעלי המפעל מאחורי גבם של העובדים – הסכם שיזרוק פירורים לאחדים, אך ימשיך את הניצול של עובדים אחרים. לכן, ומתוך רגש סולידריות, החליטו כל העובדים פה אחד על מעבר לארגון “כוח לעובדים”. בניסיון לסכסך בין העובדים והוועד שלהם, החליטה הנהלת המפעל להעביר את אחד המתקנים למפעל שלה בדרום ולפטר חלק מהעובדים. כתגובה הכריז הועד ביום 1 במאי על שביתה ללא הגבלת זמן, עד שההנהלה תחזיר את המצב לקדמותו ותשב אתם שוב למשא ומתן, שבו הם יתבעו הסכם עבודה אחיד לכל עובדי המפעל.

בתשובה לשאלותינו הרבות, העלו העובדים סיפורים ובעיות שמצאנו בהם דמיון לבעיות שלנו:

למשל, ההנהלה היא המחליטה באיזה צורה עליהם לעבוד, ללא כל התחשבות בצרכים וברצונות של העובדים. כל עובד צריך לעבוד במשך שלושה ימים במשמרות שונות וביום הרביעי מקבל יום מנוחה, שעקב העייפות מנוצל לשינה ולא לשום דבר אחר. לבקשות העובדים להתחשב ברצונותיהם בסידור המשמרות הם נענים כי עליהם לעמוד לרשות המפעל וצרכיו. מזכיר לכם משהו? גם אצלנו אנו חייבים לעמוד לרשות המרכז בכל רגע נתון ולפנות זמן בהתאם לצורכי המערכת ואם לא – אפשר ללכת הביתה…

בעיה נוספת שהעלו העובדים היא התחלופה הכפויה של עובדים. מנהלי המפעל מעדיפים להחליף עובדים מידי שנה, וכך לא יצטרכו להעניק לעובדים המוחלפים אפילו את תנאי “דור ב'”. מה אכפת למנהלים אם אדם יינזק מבחינה בריאותית מפני שאינו מיומן מספיק? עד כמה חשוב להנהלה שמוצרי המפעל יהיו בטיחותיים, כאשר לייצור מוצר בטיחותי צריך עובדים מנוסים ומיומנים?  נראה כי העיקר בעיניהם הוא הרווח. ואם, יום אחד, המפעל לא יהיה מספיק רווחי – בעלי המפעל ימכרו אותו ברווח של מיליונים ובכסף שיקבלו תמורתו ירכשו מפעל או עסקים ובתים אחרים. העובדים, כמובן, יפוטרו ויזרקו לכלבים.

האין זה מזכיר לכם את התנאים בהם אנו עובדים? התלמידים שלנו הם תלמידים שחוו חווית כישלון במערכת ולכן מתקשים להפוך מיד לכאלה המתמידים מדי יום, הלומדים בעקביות ומצליחים. עלינו, המורים, הוטל לשקם את חווית הלמידה שלהם ואת האמון שלהם במערכת, אך כל זאת כרוך בהכלתם של התלמידים למרות היעדרויות רבות, שבהן הם בודקים, בין השאר, אם המערכת עדיין רוצה אותם, גם כאשר הם עדיין מתנגדים לקבל עליהם את הנורמות הלימודיות המסודרות. היעדרויות אלו הן חלק בלתי נפרד מאופי וממהות ההוראה בתכנית היל”ה.

אנשי משרד החינוך והחברה למתנסי”ם אינם רוצים להבין זאת. מבחינתם כאשר תלמידים אינם מגיעים, לא מגיע לנו שכר, וכך שכרנו משתנה מחודש לחודש. מורים רבים מרימים, בסופו של דבר, את ידיהם ועוזבים את המערכת בגלל חוסר בטחון תעסוקתי.

וכשמורים אינם מתמידים הנערים שלנו שוב חווים חוויות של כישלון ואכזבה.

כך, כשם שלהנהלת חיפה כימיקלים לא אכפת הן מעובדיהם והן מהצרכנים שלהם, למשרד החינוך לא אכפת לא מהעובדים ולא מהתלמידים. ואם התלמידים יכשלו תימצא דרך לתרץ זאת – כי העניים תמיד אשמים בעוניים והחלשים בחולשתם!

ובינתיים יש מי שמרוויח – בין אם זה משרד החינוך ובין אם זו החברה למתנ”סים.

במהלך הביקור מסרנו לעובדי המפעל מכתב תמיכה מאיתנו. כמה ימים לאחר הביקור, ביום שישי ה־20 במאי, היום ה־20 לשביתתם של עובדי חיפה כימיקלים, התקיימה בתל אביב משמרת הזדהות שאורגנה על ידי תנועת מאבק סוציאליסטי יחד עם מטה מרכז של כוח לעובדים. במהלך המשמרת הקראנו את מכתב התמיכה. נמשיך לתמוך בעובדי חיפה כימיקלים הנאבקים על זכויות העובדים הבסיסיות שלהם. כאנשי חינוך, זוהי הדוגמה אותה אנו רוצים להעניק לתלמידינו.

מיקי פישר, מורה בהיל”ה

משמרת הזדהות עם עובדי חיפה כימיקלים, תל אביב, 20 במאי 2011

משמרת הזדהות עם עובדי חיפה כימיקלים, תל אביב, 20 במאי 2011