Archive for the ‘מורים מדברים’ Category

מחוייבות? לא בבית ספרנו

Tuesday, June 5th, 2012

בתכנית היל”ה לומדים בני נוער שנשרו, ממגוון סיבות, מבית הספר, בני נוער השוהים במעונות חסות של משרד הרווחה ואף כאלה הכלואים בבתי כלא לנוער. רבים מתלמידים אלה זקוקים לסביבה יציבה, תומכת ומחבקת, כמו כל נער בגילם, ואולי אפילו יותר. מנהלי ההשכלה ומדריכי קידום נוער, יחד עם צוות המורות והמנחות של תכנית היל”ה, שוקדים על כך ועושים כמיטב יכולתם כדי לספק סביבה שכזו לתלמידים ולהביאם, כל אחד ואחת מהם, להישגים לימודיים.

מחאה נגד ניצולן המתמשך של מורות היל"ה

אולם יציבות היא לא מנת חלקם של המורים והמנחים המועסקים בתכנית. כעת, למשל, מסתיים ההסכם של הקבלן המפעיל את התכנית, החברה למתנ”סים, עם משרד החינוך, ומשרד החינוך יצא במכרז חדש להפעלת התכנית בשנת הלימודים הבאה. והמורים? המורים והמנחים פשוט מפוטרים. מכתבי הפיטורים יצאו כבר לדרך והגיעו לחלק מהמורים. כמו מידי קיץ, המורים לא יקבלו שכר. אבל הפעם, בנוסף, למורים אין כל ודאות לגבי המשך העסקתם. המורים אינם יודעים מי יהיה הקבלן הבא, ואינם יודעים אם יועסקו על ידו. כך שלמורים נותרה רק הברירה האכזרית: לקוות שהקבלן הבא ירצה להעסיקם ­– דבר שיוכלו לדעת רק בעוד חודשיים או יותר; או לוותר כבר עכשיו על המשך עבודתם בתכנית, ללכת בדרך הבטוחה ולחפש עבודה אחרת. משרד החינוך לא עשה אפילו את הדבר המינימלי והכל־כך מתבקש – לדרוש, כסעיף במכרז, את המשכיות העסקתם של המורים והמנחים. במכרזים אחרים שהמדינה פרסמה בתקופה האחרונה היו, אמנם, סעיפים כאלה, אך לא במכרז להפעלת תכנית היל”ה.

ומה עוד יש למשרד החינוך לומר? במסמך הבהרות לגבי המכרז שפרסם המשרד, הוא מסביר מדוע ממשיכים להעסיק מורים ב”שעות אפקטיביות”:

[…] ההעסקה “לפי שעה אפקטיבית” נעשה במטרה לשמור על מירב הגמישות, כאשר זו משמשת הן את המעסיק והן את העובד, שניהם אינם מחוייבים והעבודה נעשית ככל שמועד הביצוע מתאים לשני הצדדים.

הבנתם את זה? אין מחוייבות. מה כן יש? גמישות. לא צריך מחוייבות. מחוייבות זה פאסה. קמתי בבוקר ולא בא לי ללכת לעבודה? לא צריך. משרד החינוך לא דורש ממני כל מחוייבות. פאר השוק החופשי – מילטון פרידמן לא היה מנסח את זה טוב יותר. והתלמידים שצריכים יציבות? אולי, אם יתחשק לנו להגיע לשיעור, נלמד גם אותם את חשיבותה של הגמישות הניהולית, אחד המושגים האהובים ביותר בשיח הניאו־ליברלי שהשתלט כבר מזמן, גם על משרד החינוך.

קראו גם את הדברים שנשא שי שמולינזון, מורה בהי”לה וחבר בוועד המורות והמנחות, בהפגנה בשבת האחרונה בחיפה.

עמית רמון

אחד במאי 2012

Thursday, May 3rd, 2012

דבריה של עינת אברהמי, מורה לאזרחות בתכנית היל”ה וחברה בוועד המורות והמנחות של תכנית היל”ה, בצעדת אחד במאי  2012 בתל אביב.


את האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, אנו מציינים בעקבות מאבקם הנחוש של פועלים אמריקאיים בסוף המאה ה־19, להגבלת מספר שעות העבודה ליום, מאבק שבהפגנות שהתקיימו במהלכו נהרגו עשרות מפגינים. במשך השנים, מאבקי עובדים הביאו להגדרת מושגים כמו שכר מינימום, ביטחון תעסוקתי, החזר דמי נסיעה, דמי מחלה, חופשה שנתית – ולהכנסתם לתנאי העבודה במקומות שונים. חלק מתנאים אלה עוגנו בחוקים ובהסכמי עבודה קיבוציים, ולפעמים נראה היה ששמנו את העבדות מאחורינו. אבל אנחנו, העובדים, לא עמדנו על המשמר כשפוליטיקאים בשירות אנשי ההון מצאו דרכים לכרסם בהישגים אלו, לעקוף את חוקי העבודה ולהפוך רבים רבים מאיתנו, העובדים, לעבדים. מנקודת המבט של המעסיק הם קראו לזה מיקור חוץ או הפרטה. מנקודת המבט שלנו אנחנו עובדי קבלן, ועובדי קבלן הם עובדים מנוצלים. הם רוצים עבודה – בלי עובדים. בלי תנאים, בלי ביטחון. הם אומרים שזה חוקי. אולי זה חוקי, אבל זה מושחת עד העצם.

einat-may-day-2012

אני מורה בתוכנית היל”ה. את תוכנית היל”ה הקים משרד החינוך לפני למעלה מעשרים שנה כדי לתת מענה חינוכי לתלמידים שמצאו את דרכם אל מחוץ למערכת. אלינו מגיעים תלמידים שמערכת החינוך לא הצליחה ולא יודעת להתמודד אתם. תלמידים שלא שרדו בבתי הספר הרגילים בגלל פערים לימודיים, בגלל בעיות חברתיות, בגלל שנאלצו לעבוד ולסייע בכלכלת המשפחה או בגלל שהם קצת אחרים והם לא מצאו את מקומם בבתי הספר. בנוסף, בתכנית היל”ה לומדים בני הנוער השוהים במוסדות סגורים של חסות הנוער ובבתי כלא לנוער.

אבל אנחנו מועסקות כעובדות קבלן. כך למשל, אנחנו מועסקות לפי שעה, ומקבלות שכר רק על שיעור שהתקיים. משמעות הדבר היא פשוטה ומרה – בחגים ובחופשים אין לי משכורות, וגם כאשר שיעור מתבטל אינני מקבלת שכר. גם אחרי 10 או 20 שנה של עבודה בתכנית אין לנו קביעות ואין היקף קבוע של משרה, כך שלעולם איננו יודעות מה תהיה המשכורת הבאה שלנו. רבות מאיתנו עובדות במוסדות מרוחקים ומשלמות מכיסן את עלות הנסיעה הגבוהה. תנאי ההעסקה שלנו נקבעים ברובם באמצעות מכרז שמפרסם משרד החינוך, וממכרז למכרז התנאים הרעים ממילא הלכו והורעו.

אי אפשר גם להתעלם מהקשר שבין תנאי ההעסקה של המורות לבין טיב החינוך שמקבלים התלמידים שלנו. אין מקצוע רגיש כהוראה, בו נדרש תכנון מעמיק, תבונת נסיון, רגישות, גמישות והתבוננות מתמדת. במקום אלו, במקום לעסוק בפיתוח פדגוגיה והתאמה הנדרשת לייחוד של תלמידינו, אנו נאלצות לרדוף אחר עוד מקום עבודה ועוד מעסיק בשאיפה להשתכר בכבוד. איך אפשר לשפר את המעשה החינוכי כשאת רודפת אחרי השקל הבא במשכורת שלך? מה המדינה מספרת לנו כשאת עובדי ההוראה שלה, העובדים המופקדים על עתידה ודמותה, היא מפקירה לשכר עלוב ומדכא?

בניסיון להתמודד עם רוע הגזרות, מורות ממרכזים שונים יצרו קשר זו עם זו והתחלנו לנסות לשפר את תנאינו, בראשונה על ידי פניות מנומקות למעסיק. זה לא עבד. התחלנו להבין שעלינו להתאגד בארגון עובדים, אבל, בתחילה, המשימה נראתה בלתי אפשרית. 1,500 מורים פזורים בין 160 מרכזי למידה בכל רחבי הארץ. חלק מהמורים לא מכירים את המורים שעובדים יחד איתם במרכז, איך נאגד 1,500 מורים?! בחשש יצאנו לדרך. הצטרפנו ל”כוח לעובדים” ובסיוע של פעילים ותומכים יצאנו לדרכים ועברנו ממרכז למרכז. ממורה למורה. לאט לאט צירפנו מורה ועוד מורה ועוד מורה. טיפין טיפין גם מעגל הפעילים התרחב. במקביל גילינו שהמנחות בתוכנית סובלות כמותנו מתנאי העסקה פוגעניים, וחברנו יחד לאיגוד אחד. בדיוק היום לפני שנה, מה שנראה בלתי אפשרי הפך למציאות כאשר איגוד המורות והמנחות של תוכנית היל”ה הפך לאירגון עובדים יציג. כאיגוד עובדים יצאנו למאבק על תנאי ההעסקה שלנו ולא פחות מכך – על הזכות לחינוך ציבורי איכותי ושוויוני בישראל.

לפני כחודש וחצי, לאחר כעשר שביתות והפגנות ופעולות מחאה רבות, משרד החינוך פרסם את המכרז להפעלת התוכנית בשנה הבאה. במכרז הזה יש שיפורים רבים בתנאי ההעסקה שלנו, ולראשונה, יזכו מרבית מורי היל”ה למשכורת בכל חופשות בית הספר. אולם זו תהיה משכורת חלקית. המובן מאליו בעבור כל עובד וכל מורה, איננו כזה בעבור מורה קבלן. אבל זו רק חצי הדרך, הזכויות שלנו יהיו מובטחות רק כאשר נחתום על הסכם עבודה קיבוצי. רק כאשר נחתום על הסכם קיבוצי נוכל ללכת לישון בערב בידיעה שהמשרה שלנו תחכה לנו מחר בבוקר. לא ננוח עד שנעגן את זכויותינו לתנאי עבודה ולביטחון תעסוקתי בהסכם. בינתיים, למרות שהחוק מחייב כל מעסיק לקיים משא ומתן עם נציגות העובדים במטרה להגיע להסכם קיבוצי. נראה כי החברה למתנ”סים – הקבלן המפעיל את התכנית ומעסיק אותנו – לא רק שאינו מגלה מחויבות מיוחדת לעובדים, הוא גם לא מגלה מחויבות מיוחדת לחוק. חשבנו שהחברה למתנ”סים תפגין מידה מינימלית של הגינות – בכל זאת מדובר בחברה ממשלתית. טעינו. כאחרונת חברות הקבלן היא לא פסחה על אף טריק כדי לחמוק מאחריות. וכך, כשכבר היינו בתהליך של משא ומתן, החברה החליטה, יום בהיר אחד, שהיא מפסיקה אותו. למה? אין סיבה. ככה זה כשאתה עובד קבלן, הקבלן תמיד ינסה להתחמק מאחריות. לדחות הכל, אולי למשמרת של מישהו אחר, או אולי רק כדי להרוויח עוד כמה ימים של ניצול. משרד החינוך מתחמק מאחריות כלפינו בתואנות שיש קבלן, אבל גם הקבלן, החברה למתנ”סים, עושה הכל כדי לחמוק מאחריותה לעובדים ולכבד את הזכויות הבסיסיות כל-כך שאנחנו דורשות.

ממש בימים אלה, החברה למתנ”סים פתחה בהליכי פיטורים לכל 1500 המורות והמנחות העובדות בתכנית היל”ה, לקראת סיום המכרז. 1500 מורות ומנחות לא יודעות אם יועסקו בשנת הבאה. למרות השיפורים במכרז החדש, חוסר הוודאות לגבי העסקה עתידית שלנו עדיין קיים, ודפוס ההעסקה הקבלנית ממשיך להיות מנת חלקן של מורות היל”ה. וכמונו – של עוד עשרות אלפי מורים ושל מאות אלפי עובדי הקבלן בישראל.

בעוד שבועיים, ב – 14 לחודש בשעה 18:00, בכיכר החתולות בירושלים, נפגש עובדי קבלן מתחומים שונים לאספת עובדי קבלן ונצעד יחד עם הקואליציה להעסקה ישירה לכיוון בית ראש הממשלה. הצטרפו אלינו!

יום פועלים שמח.

עינת אברהמי, מורה לאזרחות בתכנית היל”ה


קראו עוד:

אסיפת עובדים

Thursday, December 8th, 2011

ביום שלישי השבוע (6/12), התקיימה אסיפת עובדות אזורית ברחובות. לאסיפה הגיעו מורות ומורים מכל מרכזי ההשכלה באזור – רחובות, קיריית עקרון, לוד, רמלה, נס ציונה ועוד.

asefa-rehovot-6-dec-2011

התחלנו את הפגישה בעדכונים לגבי רשימת הדרישות שלנו, ואחר כך  עדכנו לגבי תהליך המשא ומתן והפגישה עם החברה שהתקיימה ממש לפני האסיפה.

לאסיפה הגיעה גם יעל, חברת כוח לעובדים וחברה בצוות ארגון, שהייתה בין מובילי מאבק העובדים בסניף כללית רפואה משלימה. יעל, שהגיעה במיוחד מאזור כפר סבא, תרמה רבות לאסיפה. עצם העובדה שמישהי מגיעה מרחוק, ממאבק “אחר”, רק כדי לדבר עם המורות, תרמה לתחושת הסולידריות והמחישה את העובדה שלמורות הנאבקות יש גב ותמיכה רחבה של  ארגון עובדים שלם. יעל סיפרה על מאבק העובדים בכללית רפואה משלימה, שיתפה בהתלבטויות ובחששות שהיו להן, ויחד עם זה עודדה ודיברה על החשיבות של התהליך ועל החשיבות של מבט לעתיד. כל זה ללא ספק הפיג חששות וחיזק מאד, ותרם לכל מי שנכח בישיבה.
דיברנו גם על העצמה, ועל כך שתוך כדי המאבק העובדים מגלים שיחסי הכוח הנתונים אינם חוק טבע ושלא צריך לקבל אותם כעובדה.

עדכנו לגבי ההשג החשוב של סניף עובדי חסות הנוער, והצהרת שר הרווחה כי משרד הרווחה ומשרד האוצר הגיעו להסכמה תקציבית שעיקרה שדרוג של 30 מליון ש”ח לשיפור דרכי הטיפול והמוגנות של בני הנוער בכל המעונות של חסות הנוער.

נמשיך לקיים אסיפות באזורים שונים. אם תרצו לקיים אסיפה באזור בו אתם עובדים – פנו אלינו ונשמח להגיע.

מורי היל”ה – התעוררו!

Friday, October 7th, 2011

על פי היהדות אנו נמצאים כעת בימי התשובה ועשיית חשבון נפש, ימי התעוררות. לרגל ימים אלה הכינו כמה מחברינו סרטון הקורא למורות ולמורים,  למנחות ולמנחים בהיל”ה: התעוררו! קומו, הצטרפו אלינו,  מלאכה רבה עוד לפנינו!

[youtube width=”510″ height=”400″]http://www.youtube.com/watch?v=BRimbwyi8hg[/youtube]

הפקה ומשחק: מלי ואריאל

שנה חדשה, מאבק נמשך

Saturday, September 10th, 2011

הצטרפו אלינו, למאבק על תנאי העסקתנו, למען העתיד של כולנו – מכתב לרגל שנת הלימודים החדשה

למורות היל”ה ומוריה, למנחות ולמנחים, השלום והברכה,

אנו נמצאים ממש בתחילת שנת הלמודים. זה עתה הסתיימה חופשת הקיץ, אשר לרבים מאיתנו הייתה עונש כלכלי.

למעט המורים העובדים בחסות הנוער, רובנו נותרנו מול שוקת שבורה במהלך החודשים האחרונים.

מאד לא נעים להיות רשום בלשכת העבודה, אחרי שנה של מאמצי-על להביא בני נוער שאינם קלים, לסיום שנת למודים עם תעודה. וכבר הזמינו אותנו לישיבות עבודה – ושוב ללא תמורה!

במהלך חודשי הקיץ שלחנו מכתבים לחברה למתנ”סים, השתתפנו בהפגנה למען החינוך הציבורי (וגם כאן), ויזמנו הפגנה של מורי היל”ה מול משרד החינוך בירושלים.

עכשיו אנחנו עומדים מול רגע האמת – החברה למתנ”סים השיבה לפניותינו.

דרישתם – לראות שאנחנו יציגים.

מטרתנו – להראות שכמה שיותר מהמורות ומהמורים אכן בוחלים בתנאי ההעסקה המשפילים ומוכנים להיאבק על כך.

כל חתימה – חשובה. כל המצטרף – מחזק את עצמו ואותנו.

כל מורה נוספת המצטרפת להתארגנות מקרבת את המשא ומתן על זכויותינו, ואת סיומם של תנאי ההעסקה הפוגעניים.

כל מי שעדיין לא הצטרף כחבר מן המניין להתארגנות עובדי היל”ה ב”כוח לעובדים” – עשו זאת מיד, כרגע! אין למה לחכות – ממש עכשיו אתם יכולים להצטרף באמצעות האינטרנט.

הצטרפו, חיתמו והחתימו את כל המורים שסביבכם! דברו עם עמיתיכם, דברו עם המורות והמורים החדשים שהצטרפו השנה – ודאו שהם מודעים לתנאי העבודה, והסבירו להם על מאבקנו לשיפור תנאי ההעסקה של כולנו.

שלכם,

ועד התארגנות עובדי היל”ה

  • כדאי לקרוא: מי אשם כאן? רשימה של יעל סיני, מדריכה בחסות הנוער ופעילה בהתארגנות עובדי החסות.

מכתב לפעילות ולפעילים – כוחה של העשייה

Wednesday, August 24th, 2011

מכתב אישי ממורה ופעילה בהתארגנות העובדים

בואו – הצטרפו לעשייה. בואו איתנו למחות, כיתבו מכתב, היו פעילות – עשו משהו!

יש מי שאינם רוצים, או פשוט אדישים: “אני לא יכולה”, “אחרים כבר יעשו”, “מה כבר כל כך חשוב שצריך דווקא אותי?”, “הרי אפשר להסתדר בלעדי”…

אחרים פועלים במרץ. מתאמצים ומשתדלים, המטרה חשובה להם, נעלה. הם מאמינים בה ומוכנים לתת מעצמם. לפעמים גם הם מתייאשים, כורעים תחת הנטל. “מה, אנחנו פריירים?”, מתגנבת תחושה ללבם.

אבל אחרי זמן מה הם מבינים את התמורה שחלה בהם. אחרי נקיטת פעולה, הם במקום גבוה יותר, לא מסכנים ולא פסיביים. הם אנשים פעלתניים, משפיעים, מרגישים שייכות ובעלי מודעות עצמית גבוהה. “אני אלחם על שעות ההשתלמות שמגיעות לי”, “אני לא אוותר, את שעות החופשה המגיעות לי אני אקבל” – והם אכן מקבלים.

משהו בקול שלהם שונה. הם לא מבקשים, הם דורשים באסרטיביות. והם מקבלים. זו כוחה של הפעולה. היא משנה משהו באדם. מוציאה אותו מהפסיביות שלו, גורמת לו להתעלות מעל הקושי, לא לכרוע תחתיו. גורמת לו להרגיש חזק יותר וזקוף.

לכל הפעילים החרוצים, שמקדישים מזמנם ומרצם, לטובת האחרים, לטובת המטרה של הכלל. אני רוצה לומר: התנאים עדיין לא השתנו, אבל משהו בתוככם השתנה.

ואינכם פריירים, כי קיבלתם תמורה נאה עבור מאמציכם – העצמה אישית!

ולכל אלו שעדיין לא פעילים: הצטרפו, הביאו את עצמכם לעשיה והשתתפות. כן, אתם חשובים! כן, ביכולתכם לשנות! כי ביחד – אפשר לעשות יותר; ביחד – אנחנו חזקים יותר!

כבר שנו חכמים:

“אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין לו” (תלמוד בבלי)

“אל תאמין למי שאומר שיגע ולא מצא, מפני שהיגיעה בעצמה היא מציאה גדולה מאין כמותה” (ר’ מנחם מנדל מקוצק)

מלכה רחמים, מורה בתכנית היל”ה

בוקר אחד, תלמידה אחת, מורה אחת

Wednesday, June 15th, 2011

תלמידה

בוקר. לקום בבוקר. זה גדול עלי. כבר כמה שעות שאני ישנה כשהבית בבלאגן הקבוע ואני מתעקשת להמשיך לישון. מה כבר אני יכולה לעשות עם כל הצרות של הבית?! בקושי לעצמי אני מצליחה לדאוג, עדיף כבר לישון ולא להתעורר לטרוף הזה. איזה מריבות היו אתמול בלילה, עדיף לא להיזכר. אני אכוון שעון לעוד שעה.

המורה התקשרה והעירה אותי. התעלמתי משתי שיחות ובשלישית עניתי. נודניקית. “כן, אני יודעת שאני כבר אמורה להגיע למרכז עוד חצי שעה, אני מתארגנת ובאה”; “כן, אני זוכרת שהבטחתי לא לאחר יותר, פשוט היו לי עניינים”; “כן, כל פעם יש עניינים, אני יודעת”.

שירותים, קפה, שיניים, פנים, איפור, בגדים. לא הייתי צריכה לענות לה, יכולתי להמשיך לישון. האוטובוס מגיע. אולי בכל זאת טוב שאני נוסעת ללמוד. אולי אני אצליח להוציא תעודה ולעבוד במשהו נורמלי. כן, ממש! רק אני… אני כזאת מפגרת, לא בשבילי הלימודים האלה. המורה מחכה לי, לא נעים. לפחות לא צועקים עלי כמו בבית ספר. היא כועסת עלי אבל תכלס היא מבינה שלא הכל לימודים בחיים. טוב, עכשיו להתרכז, אם כבר באתי אז אני אלמד. להתרכז להתרכז להתרכז… אוף לא הולך לי. לאט לאט המילים של המורה מתחילות להיות יותר ברורות ואנחנו לומדות. המורה אומרת שאני מתקדמת, שהקריאה שלי התקדמה ושאני נבונה ושאם רק אתמיד קצת יותר…. מעניין אם היא מתכוונת לזה. אולי סתם זה מה שאומרים להם להגיד. גם המורה משנה שעברה אמרה לי את זה. איפה היא באמת? חבל שהיא עזבה, אהבתי אותה. סוף סוף אני מצליחה ללמוד קצת… זהו מעכשיו אני לא מאחרת ואני אגיע כל פעם ואני עוד אצליח. אני אראה לכולם. איך אמא שלי תהיה גאה בי, מסכנה, כבר התייאשה ממני.

מורה

שירותים, קפה, שיניים, פנים, איפור, בגדים. עוד יום. בוקר בהיל”ה, ואחר כך לעבודה השניה. מגיעה להיל”ה ומתקשרת לתלמידה לראות שהיא בדרך, שלא תבריז לי שוב. עשיתי איתה כבר כמה שיחות על זה, והיא הבטיחה שלא תאחר. היא לא עונה, ואני מתקשרת שוב ושוב עד שלבסוף היא עונה לי בקול מנומנם. אני תקיפה איתה. היא חייבת להיות יותר רצינית. אך אני יודעת שהחיים שלה לא פשוטים, הרבה אכזבות היא ספגה, כולה בת 16.

יושבת ומחכה לה. יכולתי להספיק לעשות כמה סידורים בזמן הזה. אף אחד לא ישלם לי על השעה הזו. וזו שעה שלישית החודש שתלמיד לא מגיע, שוב תהיה לי משכורת קטנה. אני הורגת אותה אם היא מבריזה לי שוב! טוב, מה אני רוצה ממנה? מה היא אשמה? צריך להעריך את זה שהיא מגיעה ללמוד עם כל מה שעובר עליה. ובכל זאת, מה אני אשמה?! הנה היא מגיעה, רואים שהיא מוטרדת. אני שואלת לשלומה אבל נראה שהיא לא רוצה לדבר הפעם. אני מזכירה לה איפה סיימנו בשיעור שעבר ואנחנו מתחילות ללמוד. היא איתי? לא נראה לי. היא מקשיבה, מנסה, אבל הראש במקום אחר. אולי שיעור קליל יותר יעזור. לא עוזר. אולי הפסקה קצרה תעזור? היא אומרת שלא ושקשה לה להתרכז היום. מה התאריך היום היא שואלת, היום השמיני. השמיני, אני קולטת פתאום. עוד יומיים העשירי, רק שהמשכורת תיכנס בזמן ושלא יהיו בעיות עם השכר דירה, רק זה חסר לי. בסוף יעיפו אותי מהבית. טוב, לא יעזור לדאוג עכשיו ואני באמצע שיעור.

סוף סוף אני מרגישה שהיא איתי ולומדת. אם רק היתה לומדת כך כל פעם היא יכלה להגיע להישגים יפים. לפני שאנחנו נפרדות אני מחמיאה לה, מנסה לעודד אותה. התלמידים הבאים שלי כבר מחכים. אני מזמינה אותם לשבת והולכת לברר מה קורה עם עוד תלמיד שהיה צריך להגיע. מסתבר שהוא לא הגיע היום, בבית לא יודעים איפה הוא והוא לא עונה לטלפון. גם השיעור הזה לא הולך להיות קל. תלמיד אחד נמצא בפער מאוד גדול מהשאר, והוא אף פעם לא שקט ומפריע לשאר התלמידים; הכנתי לו חומרי למידה שאני מקווה שיתאימו לו. תלמיד אחר מופרע מכל רעש קטן ומתקשה להתרכז, הוא גם רגיש מאוד ואני צריכה לזכור את זה. ויש גם תלמיד חדש, בינתיים הוא מאוד שקט, עוד לא הבנתי מה פשר השקט שלו. אני צריכה למצוא זמן להשלים איתו את החומר – מתי לעזאזל?! אני לוקחת נשימה ארוכה ונכנסת לכיתה.

עינת אברהמי, היל”ה תל אביב

עושים חשבון באחד במאי

Tuesday, May 3rd, 2011

השנה האחד במאי יצא ביום ראשון, יום בו אני מלמד את ע’ מתמטיקה במסגרת תכנית היל”ה. ע’ כבר הספיק לנשור מכמה וכמה בתי ספר, ועתה הוא לומד לקראת בחינת בגרות. השאיפה שלו היא לקבל תעודה של 12 שנות לימוד, ובדרך כלל הוא מגלה רצינות בלימודים. למרות זאת, בדומה לתלמידים אחרים שהכרתי בתכנית, ע’ מצריך תשומת לב מתמדת מצדי ומצד מוריו האחרים. לא תמיד הוא מגיע לשיעורים, וצריך להיות ערניים, ולעתים אף להתקשר אליו כדי להזכיר לו להגיע, או כדי לברר מדוע לא הגיע (כמובן, שיחות הטלפון הן על חשבונו של המורה).

ליד הלוח

נושא השיעור הפעם היה סדרות חשבוניות. אני מבקש מע’ לפתור שאלה מתוך ספר הלימוד: “המשכורת ההתחלתית של פועל הייתה 3,000 שקלים לחודש. בכל חודש עלתה משכורתו ב-25 שקלים. כמה השתכר הפועל במשך 11 החודשים הראשונים לעבודתו?” הספר לא עודכן לרמת שכר המינימום החוקי בישראל, וזה ממש לא “פוליטיקלי קורקט” – אבל אני בכל זאת  מרשה לעצמי להניח שחוסר העידכון אינו מכוון ושהשאלה אינה מעידה דווקא על גישה ביקורתית או רצון לעורר פולמוס, מצד מחבר הספר…

לאחר כמה התלבטויות (מתמטיות) ומעט עזרה שלי ע’ פותר את השאלה. לפני שאנו עוברים הלאה, אני שואל את ע’ מה דעתו על שכרו של הפועל – בכל זאת, היום האחד במאי.

— “מה, זה לא משכורת”, ע’ משיב.
— “מה זאת אומרת?”, אני ממשיך להקשות.
— “תלוי כמה שעות הוא עובד.”
— “בוא נניח שהוא עובד יום מלא.”
— “אז מנצלים אותו”, עונה ע’.

ע’ נער חרוץ שעובד כל הזמן כדי לכלכל את עצמו, ויש לו כבר ניסיון בלא מעט מקומות עבודה. הוא מודע, פחות או יותר, לזכויותיו ולא ייתן שינצלו אותו. אני שואל אותו אם הוא יודע מהו שכר המינימום בישראל. ע’ עובד בדרך כלל על פי שעות, ויודע מהו שכר המינימום לשעה. אני מסביר לו על שכר המינימום לחודש – משכורתו של הפועל שלנו, גם לאחר 11 חודשי עבודה, עדיין מתחת לשכר המינימום (3,890.25 ש”ח, החל מה-1.4.2011).

— “איך התנאים שלך?”, מתעניין ע’.

אני מסביר לו שיש בעיות בתנאי העבודה. “למשל”, אני מסביר, “בכל פעם שאתה, או תלמיד אחר, לא מגיע לשיעור בלי להודיע מראש, אני לא מקבל שכר אלא פיצוי בגובה שכר של חצי שעה, גם אם השיעור שהתבטל הוא שיעור בן שעה וחצי או שעתיים”. אצלי, לפחות, כל השיעורים באורך זה, וזה בכלל לא משנה שערב קודם הכנתי את השיעור, ושקמתי בבוקר, ושהגעתי לכיתת הלימוד. זה גם לא משנה שאני צריך להמתין שעה וחצי או שעתיים לתלמיד הבא. אני מסתפק בהסבר זה, אך כמובן שזה לא הכל – למשל, מורים בהיל”ה מקבלים שכר לפי מה שקרוי “שעות אפקטיביות”, ומועסקים למעשה כעובדי קבלן. בחופשות, כאשר אין עבודה, מורים צריכים לחפש עבודות זמניות לא משתלמות, או לבקש דמי אבטלה. וגם זה עדיין לא הכל.

ע’ תמה: “אז למה אתה עובד כאן?” אני מנסה להסביר על חשיבות החינוך, ושאני אוהב את העבודה שלי. ע’ לא קונה.

— “אותי מעניין מה קורה בתכלס'”, הוא אומר. “במקומך הייתי מחפש עבודה אחרת.”
— “ומי, אם כך, ילמד אותך?”
— “יבואו מורים אחרים.”

אנו חוזרים לחומר הלימוד. בתום השיעור אנו נפרדים, וכשהוא כבר בדלת, ע’ פונה אלי בחיוך רחב: “ואללה,” הוא אומר, “ממש הצחקת אותי היום עם השיקולים שלך.”

במתמטיקה ע’ עדיין אינו שולט – אבל בכלכלה, כך נראה, הוא מבין מצוין.

עמית רמון, מורה למתמטיקה בתכנית היל”ה

מהו מקומו של המורה?

Wednesday, March 16th, 2011

בתוכנית היל”ה, כמסורת החינוך ההומניסטי, מקובל לראות את התלמיד במרכז! זוהי אכן אמירה טובה ונאצלת. אך מה הוא מקומו של המורה? התשובה לשאלה זו לא תמיד ברורה.

לצערנו, מורים בתכנית היל”ה מועסקים כעובדים שעתיים ארעיים, המועסקים רק בחלק מהשנה ובשאר השנה עליהם לדאוג לפרנסה נוספת או לחתום בלשכת התעסוקה על מנת לקבל דמי אבטלה. הפגיעה במורים ובמעמדם יחד עם העסקתם בתנאים שאינם הולמים מערערת את מקור פרנסתם ופוגעת בביטחון התעסוקתי שלהם. גישה זו כלפי המורים מייצרת בקרבם דאגה, חוסר יציבות, תחושה של פגיעות וזוקפת סימני שאלה רבים.

הלוא תהליך הלמידה מושפע ביותר מתחושותיו של המורה, רגשותיו והמוטיבציה שלו. כיצד יוכל מורה לחזק את תלמידיו כאשר הוא מרגיש חלש? כיצד יוכל לעודד את התלמידים כשהוא חש שפל רוח? כיצד ניתן להביא תלמיד מתקשה ללמידה יסודית ולהקנות לו הרגלי למידה כאשר השעות שהמורה מלמד הן מעטות כל-כך? האם ניתן לצפות שמורה יוכל ללמד במסירות נפש ואכפתיות, כאשר הוא עצמו חש זמני וארעי? איך ינסוך מורה בטחון בתלמיד, כשהוא עצמו אינו בטוח במקור פרנסתו?

הגיע הזמן לראות את המורה במרכז לצדו של התלמיד. הגיע הזמן להבין שמורה שיחוש בטחון תעסוקתי, מורה שיקבל גמול הולם עבור מאמציו ותמריצים ראויים להתמדתו בעתיד, יהיה מורה טוב יותר, וקרוב לוודאי כי גם תלמידיו יצאו נשכרים מכך.

מלכה, מורה בתכנית היל”ה.

כולם אומרים “אתם עושים עבודת קודש!” אז אומרים…

Saturday, February 12th, 2011

כמה מילים יפות אנחנו שומעים על עבודתנו, מתוך מערכת החינוך והטיפול, בכל כנס ובכל הזדמנות – “אתם עושים עבודת קודש”. כך גם אנשים מחוץ למערכת, כאשר שומעים על עיסוקי “כל הכבוד! עבודת קודש!”. אבל עם מילים לא קונים במכולת. ובמשך שלושה חודשים בשנה כאשר רובנו לא עובדים ולא מקבלים משכורת, לאף אחד לא אכפת. לא מהתלמידים שלנו, לא מאיתנו ולא מעבודת הקודש.

אנחנו באמת עושים עבודה חשובה מאין כמוה. התלמידים שלנו נפלטו מבני הספר מסיבות שונות, והם מגיעים אלינו כי הם רוצים להשתלב בחברה. השכלה בסיסית בימינו – מיומנויות קריאה, מיומנויות מחשב, תעודת 10 שנות לימוד, תעודת 12 שנות לימוד, תעודת בגרות – אלו אינן גחמות, אלו מצרכים הכרחיים להשתלבות בחברה. הם מגיעים אלינו עם קשיים לימודיים רבים, עם התנגדות, עם קשיים משפחתיים ואישיים ואנחנו ניצבים איתם במערכה הקשה על השכלה.

אבל אנחנו עובדים לפי שעה, בלי שמץ של ביטחון תעסוקתי ובלי תנאים בסיסיים. התלמידים שלנו לא מקבלים את הטוב ביותר שמגיע להם, המורים שלהם, למשל, מתחלפים כל שנה. לכן כאשר אני שומעת “את עושה עבודת קודש” אני חשדנית. אני חושדת שמילים גדולות מצדיקות משכורת קטנה. בפעם הבאה שירעיפו מילים על העבודה החשובה שלנו אני אבקש לפדות את המילים הגדולות במעשים קטנים – בואו תמכו בנו ובמאבק שלנו! מנהלי מחלקות חינוך, מנהלי מחלקות קידום נוער, מנהלי המרכזים הפתוחים והסגורים – אם פיכם וליבכם שווים – תנו כתף במאבק עובדי תוכנית היל”ה. תמכו בשכר הוגן למורי היל”ה, תמכו בהעסקה רציפה, תמכו בתשלום הוגן ובתנאי העסקה הוגנים. תמכו בכל אלה – לא רק משום שאנו ראויים לתנאי העסקה משופרים, אלא בראש ובראשונה כי תנאים הוגנים למורים ישפרו את איכות הלמידה ויגדילו את סיכויי ההצלחה של תלמידינו.

מורה בתכנית היל”ה