כן, אני מורה חריג

Tuesday 23 כSep, 2014
בתכנית היל”ה לומדים תלמידים “חריגים”. אבל הנערים והנערות שלומדים בתכנית היל”ה אינם שונים מנערות ונערים אחרים בני גילם – מהתלמידים הלומדים במערכת ה”רגילה”, מהילדים שלנו, או מהילדים של השכנים. הם בוודאי לא פחות מוכשרים, או מוצלחים או נחמדים. ברוב המקרים, מה שגורם להם לנשור מבתי הספר ולהביא אותם לתכנית הן הנסיבות. לפעמים קושי חברתי, או קשיי למידה, לפעמים גם המצב בבית, למשל המצב הכלכלי.

בשביל זה קיימת תכנית היל”ה, שאמורה לתת לנערים האלה את הדברים שחסרים להם – אוזן קשבת, למידה בקבוצות קטנות או אפילו אחד-על-אחד, ומורים שאוהבים אותם, שאכפת להם מהם, ושרוצים בהצלחתם.

גם המורים בתכנית היל”ה הם לפעמים “חריגים“. הם אוהבים את הייחודיות של התכנית, את הגישה הישירה והקרבה לנערים, את ההרגשה שהם תורמים במקום בו הם נחוצים הכי הרבה. לפעמים הם גם “חריגים באמת” – למשל, אין להם תעודת הוראה. את זה כבר קשה למערכת לקבל. צריך גם לדעת שבמכללות בהן לומדים לתעודת הוראה, לא לומדים, בדרך כלל, את הפדגוגיה הייחודית שמורה בתכנית היל”ה צריך להכיר. פשוט אין תכניות לימוד לכך. את ההכשרה לכך רוכשים המורים בעצמם. אבל למערכת קשה להסתדר עם חריגים. צריך “סטנדרטים”.

אל תבינו לא נכון – אנחנו בעד הכשרה מקצועית, בעד השכלה ובעד התמקצעות. אבל הנטייה של המערכת להוקיר “סטנדרטים” מעל לכל, גם על חשבון כישורים מוכחים ומוטיבציה של מורים, היא לא פעם שרירותית וחסרת הגיון. וכשהמערכת מציבה דרישות למורים – היא צריכה גם לדעת לתת. לא הרבה – אבל לפחות קצת ביטחון תעסוקתי, אופק מקצועי, יציבות כלכלית. בינתיים, מורים בתכנית היל”ה לא זוכים למספיק מהדברים האלה.

גבי ויינרוט היה מורה בתכנית היל”ה, וגם אחד מחברי הוועד המסורים, כזה שמגיע מקריית שמונה לישיבות בתל אביב. לאחר ארבע שנים של הוראה בתכנית, גבי פוטר כי אין לו תעודת הוראה. גבי הסביר בכתב את עמדתו למעסיק שלו, רשת “עתיד”, ובהסכמתו אנחנו מפרסמים כאן את דבריו. כדאי לקרוא.

ו”ספוילר” – גבי ביקש להופיע אישית בפני ועדת החריגים שתדון בעניינו. הוא פוטר מבלי שניתנה לו ההזדמנות.


יוני 2014

שמי גבי ויינרוט, אני מלמד בתוכנית היל”ה מתמטיקה כבר ארבע שנים, כולן במרכז לקידום נוער בגליל העליון. בשנתיים האחרונות, מאז חתימת ההסכם הקיבוצי ומעבר להעסקה משרתית חלקית היו לי כ־40% משרה. ההשכלה הפורמלית שלי היא תואר ראשון בפיזיקה ותואר שני בחינוך עם שילוב אמנויות. מאחר ואין לי תעודת הוראה אני מועסק כמורה חריג. בשנה האחרונה אני גם חבר בוועד המורות ומנחות של תכנית היל”ה.

גם בשנת הלימודים הזאת לא התחלתי ללמוד לתעודת הוראה, ולקראת סופה זומנתי לשימוע לפני הפסקת העבודה. במכתב זה אני רוצה להביע את עמדתי, במקום להגיע פיזית לשימוע מאחר וזה כרוך במאמץ מיוחד מבחינתי.

אני מלמד במקביל במסגרות אחרות במשרות חלקיות ובשיטות העסקה מגוונות ויצירתיות בפוגעניות שלהן. באף אחת מהן אני לא מורה שמועסק ישירות על ידי משרד החינוך. מצד שני, ישנה ממני ציפייה להשלים הכשרות פורמליות כאילו אני כן כזה. האם אני רוצה ללמוד עוד תואר לתעודת הוראה ולהיות מורה מוסמך? אולי. האם אני רוצה לעשות את זה בשביל להמשיך לעבוד בתכנית היל”ה? לא, אינני רוצה. זו פשוט לא עבודה טובה כל כך שמאפשרת לי לתכנן קדימה ולהשקיע שנתיים בלימודים ומשאבים כספיים, ומבטיחה לי שאמצא את עצמי במסגרת יציבה בהיל”ה שמצדיקה תכנון כזה. מי יהיה המעסיק שלי כשאסיים את הלימודים? האם יהיה זה קבלן אחר? מה יהיה יחסו כלפי ההסכם הקיבוצי והאם יהיה כזה בכלל? האם אי פעם תהיה לי משרה מלאה? האם כל שנה לא אהיה בטוח מה יהיה שנה הבאה? מה תהיה המשכורת שלי?

האם ההכשרה והניסיון שלי מספיקים כדי ללמד בתכנית היל”ה? לדעתי כן. האם נכון להמשיך ללמוד ולהתפתח מקצועית במשך שנים נוספות? בוודאי שכן, ובוודאי שבתור מורה בקידום נוער. אבל כמו שההכשרה וההשכלה שלי עד עכשיו לא היו קשורות לעבודתי בתוכנית היל”ה, גם המשכה לא יהיה ממש קשור אליה מפני שעצם ההעסקה כמורה קבלן היא אמירה ברורה בפני עצמה שקודם כל אני עובד שכיר המניב רווח למעסיק. ההוראה שלי זאת מיומנות שאני מוכר למרבה במחיר ופיתוחה הוא אינטרס וענייני הפרטי. לא ארתע מהכללה ואגיד שכל המורים בתוכנית היל”ה מרגישים כך ברמת מודעות כזאת או אחרת. זהו המרכיב המשמעותי ביותר בהתנהלות האישית והארגונית של מורי היל”ה (או מורי קבלן לצורך העניין) ואי אפשר לברוח או להתעלם ממנו. רק על בסיס תפיסה כזאת אפשר להבין את הקבלה וההשלמה של המורים עם עבודה שעתית או בשברי משרה. באופן כזה לעולם תוכנית היל”ה תהיה מורכבת מהרבה מורים שזאת עבודה שניה או שלישית שלהם, שלא בהכרח מתעסקים בהוראה כעיסוקם העיקרי, שרואים בעבודה הזאת כסוג של התנדבות למען הקהילה בכלל כעניין אידאולוגי שעושים בזמן פנוי. ובעיקר בעיקר, עובדים נוחים למעסיק. ואין עובד נוח יותר מאשר עובד שמרגיש שעצם את העסקתו היא חב לטוב ליבה של המערכת אשר פועלת לפנים משורת הדין. לכן אתנבא ואגיד שלעולם כמות המורים החריגים בתוכנית תהיה גדולה יחסית. מורים כאלה הרי מוחרגים גם מרוב הזכויות המעוגנות בהסכם קיבוצי עם מורי התוכנית. זאת בנוסף להתחמקות מהסכמים במשק באמצעות העסקה קבלנית. וזה עוד לא המקום להתחיל להרחיב על המסרים הסמויים והגלויים המחלחלים אל בני הנוער הנמצאים במסגרת החינוכית הזאת, מעצם הצורה בה היא פועלת.

ולבסוף, אני נמצא כיום בדיוק באותו מצב כמו לפני שנה (רק עם ניסיון מקצועי של שנה נוספת). אני מבקש לשקול שוב את אותם השיקולים, את צרכי המרכז שבו אני מלמד ואת ההתרשמות ממני כמורה. כל ההקדמה הארוכה נועדה להגיד בכנות שכנראה לא אתחיל ללמוד לתעודת הוראה גם בשנה הבאה. אני כן מבקש שבמידה ולא ניתן להחליט על המשך העסקתי כבר היום אז שהמקרה שלי יעלה לוועדת חריגים ואהיה מוכן לעשות מאמץ ולהופיע אישית בפני הוועדה.

אשמח לשמוע על החלטתכם.

בכבוד,

גבי ויינרוט

אפשרות התגובות סגורה.